כשהכרתי את דני, הוא היה בן 24 ואני בת 17. דני ספר לי שהוא סובל מהתקפים של כאבי בטן, כאבי פרקים, דלקות בכפות הרגלים והתקפים של חום גבוה והרופאים אמרו שזו מחלה גנטית שנקראת FMF. כתוצאה מחוסר הסבר נכון של הרופאים בתקופה ההיא על המחלה והרצון של דני ז"ל להוכיח שהוא לא חולה בקשתו היתה שלא אזכיר את השם FMF בבית וכך נוכל לחיות ביחד בשלום.

הפעם הראשונה שהעזתי לשאול רופא האם אני צריכה לעשות בדיקה גנטית ל-FMF היה כשהייתי בהריון עם בתנו הבכורה שירן לפני 23 שנה. תשובתו היתה: "לא, כי FMF זו לא מחלה". והוא לא הרופא היחיד שהגיב כך במשך השנים. זה כולל את רופאת המשפחה שלנו שלא טרחה לידע אותנו שדני ז"ל צריך לקחת קולכיצין כדי למנוע את ההתקפות ואת הסיבוך של ה-FMF שקיעת עמילואיד בגוף. גם היום יש עדיין רופאים שמרימים גבה ולא יודעים ש-FMF זו מחלה וכנראה שזו אחת הסיבות שגם דני ז"ל וגם אני לא התייחסנו ל-FMF כאל מחלה. כדי להשלים לכם את התמונה בדיקת הדם שהוכיחה שהוא היה חולה FMF נעשתה בתל-השומר לפי בקשתי לאחר מותו.

דני ואני היינו נשואים כמעט 26 שנה. דני התנהג כאדם בריא, תפקד רגיל בחיי היום-יום, עבד בבנק דיסקונט, שחק כדורגל בנבחרת הבנק ובימי שישי עם חבריו השוטרים. בבית עשה הכל, החל משיפוץ הבית כמו צבע, הרכבות ותיקונים, כמעט ולא נזקקנו לבעלי מקצוע. קניות היו התחביב שלו - במיוחד אהב לקנות פירות וירקות. טפל בילדים, עזר לילדים בשיעורי הבית, יצא עם הילדים לטיולים במסגרת בית הספר, השתתף בכל החגיגות שלהם בגן ובבית הספר. כל קיץ יצאנו עם הילדים לחופשה בבית מלון. אהב מאוד לנגן בגיטרה, לשיר ולרקוד בכל מקום, בכל אירוע, שמחה וחגיגה. מידי פעם היו לו "נפילות" במצבו הבריאותי אך מהר מאוד חזר לתפקד כבעל וכאבא. לימד את הילדים שאסור לוותר גם כשקשה, לחיות את החיים וליהנות .

בקיץ 1987, כשדני היה בן 33, התברר שיש לו שקיעת עמילואיד בגוף, לאחר שקבלנו הסבר על המחלה הוא התחיל לקחת בפעם הראשונה קולכיצין. הרופאים המליצו לו להתחיל מעקב צמוד במרפאה הנפרולוגית, לקחת כדורים ולשמור על דיאטה דלת מלח ודלת חלבון. מעטים ידעו שיש לדני בעיות בריאותיות קשות מכיוון שזו היתה דרך ההתמודדות שלו וקו המחשבה שלו שאם ימשיך בחיים הרגילים בבית, בעבודה ובפעילות הספורטיבית שלו, המחלה לא תנצח אותו, ואני כמובן המשכתי לשתף איתו פעולה. היום אני יודעת שזו היתה טעות גדולה שהסתרנו את העובדה שדני היה חולה .

כאשר הרופאים החליטו לא לאשר לו לשחק כדור-רגל הוא אמר: "לקחתם לי את החיים".
דני השתתף במחקר בביה"ח תל-השומר ואמר: "לי אני כנראה כבר לא יעזור, אך אעזור לדור הבא" וזו הצוואה שלו .
בשנה וחצי האחרונות היה מאושפז רוב הזמן במחלקה הנפרולוגית ברמב"ם. היה מטופל בדיאליזה.
דני בקש ממני שאהיה לצדו כל הזמן ואני מקווה שהצלחתי ולא אכזבתי אותו.

החלטתי לשתף אתכם בסיפורי האישי כדי שלא תעשו את הטעות של בעלי ז"ל ושלי שנבעה מתמימות ומחוסר הבנה בשנים הראשונות ובשנים שלאחר מכן הרצון שלו להוכיח לכולם כולל לי ולילדים שהוא בריא ויכול לעשות הכל למרות מחלתו.

מיכל
12.3.2007